<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן כ"ו</h1>
<h2>דף כז:</h2>
ואין בוכין על המת יותר משלשה ימים ואין מספידין יותר משבעה ימים ועל תלמידי חכמים מספידין כפי רוב חכמתם עד י"ב חדש ואם באת שמועתו לאחר י"ב חדש אין מספידין אותו ואין בוכין עליו יותר משלשים יום. ואל יתקשה אדם על מתו יותר מדאי והמתקשה יותר מדאי על מתו על מת אחר בוכה כי הא דההיא ארמלתא דהוו לה שבעה בני ושכיב חד מיניהו ועבדא ליה מלתא יתירתא שלח לה רב הונא אי לא מתיבא דעתך ושתקת צבית ליה זוודתא לאחרינא לא שמעה ליה עבדא כן עד שכיבו כולהו והיא עמהון על כן אל יתקשה אדם יותר מדאי וזה מנהגו של עולם והמצער עצמו על מנהג העולם הרי זה טפש אלא כיצד יעשה? שלשה ימים לבכי, שבעה להספד שלשים לתספורת ולשאר דברים מכאן ואילך אמר הב"ה אין אתם מרחמין עליו יותר ממני.
וכל שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי אלא ידאג ויפחד ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. א"ר לוי כל שלשה ימים אבל [יראה את] עצמו כאלו חרב מונחת לו בין שתי כתיפיו פירוש שאלו היה זוקף ראשו היה דוקרו מאחוריו כל כך יעמוד בכובד ראש כל ג' ימים הראשונים. משלישי ועד ז' כאלו מונחת כנגדו (בקוץ) [בקרן זוית] שיש לו להתפחד ולא כל כך אלא שיעמוד בכפיפת הראש מכאן ואילך כאלו עוברת כנגדו בשוק כלומר מרחוק שיש לו להתפחד ממלאך המות שלא יכנס עוד לביתו ואינו צריך לכוף ראשו אלא מעט.
<h2>דף כח:</h2>
ומצוה גדולה לגמול חסד עם המתים ואמרו ז"ל מאן דידל ידלניה מאן דיטען יטעוניה מאן דיספד יספדוניה מאן דילוה ילווניה.
<h2>דף כט.</h2>
ירושלמי כל אותה שנה הדין מתוח כנגד כל אותה משפחה. א"ר יוחנן כל שבעה החרב שלופה עד שלשים היא רופפת לאחר י"ב חדש חוזרת לתערה למה הדבר דומה לכפה של אבנים נתרועעה אחת נתרועעו כלן ע"כ. אמרו חכמים ז"ל במסכת שבת אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים כלן. אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה. אמרי לה דמת גדול הואיל ונשלח המכה בראש הבית ואמרי לה דמית קטן שבקלקלה מתחילין מן הקטן. בירושלמי אמר ר' אלעזר נולד בן באותה משפחה נתרפאת כל אותה משפחה.
